לפני זמן מה אושר חוק של זהב בכנסת.. חוק המאפשר למשטרה לשפוך משקאות אלכוהולים של כל מי שלפי החשד יהיה מסוגל לפגוע באחרים או בסביבה בצורה כזו או אחרת, זאת אומרת ; שהחל מהשעה תשע בערב, כל אדם אשר ישתה לשוכרה אלכוהול במקום ציבורי כל שהוא (להוציא פאבים ומועדונים) יהיה בסמכותו של השוטר לשפוך את כוס השתיה שלו, בקבוק האלכוהול שברשותו וכיוב.

ומכאן אזי שיבואו כאלה שיטענו שעל יד השוטר ניתן להשליך את כוס השתיה ואז למלאה מחדש כאשר השוטר הולך. במקרה כזה החוק מאפשר לשוטר לזרוק לפח ולרוקן כל בקבוק אלכוהול אשר נמצא בחזקת בעליו פתוח אחרי השעה תשע בערב. מכאן שאם אתה יושב בחניון בנמל תל אביב ושותה לשוכרה אזי שגם אם תשליך את כוס האלכוהול שבידך השוטר אשר יבדקך יהיה רשאי לשפוך גם את האלכוהול אשר נמצא בבקבוק ממנו אתה שותה. זאת ניתן לעשות רק במידה והבקבוק כבר נפתח. אם אתה יושב בחניון עם בקבוק אלכוהול סגור מכאן ששוטר אינו רשאי לשפוך את האלכוהול הנמצא בחזקתך (בבקבוק).

וזה פשוט נהדר. באחת המשמרות האחרונות שלי הסתובבנו באחד הגנים היותר בעיתיים בעיר, מקום שנפגשים בו מידי סוף שבוע לא מעט עולים חדשים וכאשר האלכוהול מתחיל לרוץ בדמם לא פעם הם מתקוטטים, עושים ונדליזם ואף יותר גרוע מזה לעיתים הם נתפלים לאחרים ופשוט מתחילים לריב עם עוברי אורח.

היתרון שבזה הוא שביום שישי, שניה אחת אחרי הכוסית הראשונה, עוד לפני שהראש שלהם כבר התחיל להסתובב , כבר לא היה אלכוהול ברשותם. וכן זה מאוד מבאס, לרוב אנחנו מקבלים תגובות כמו "אבל היום קניתי את זה?!". ואתה אחר כך חוזר לאותו הגן בשעה 01:00 לפנות בוקר ואתה רואה שכולם מפוקסים, אף אחד לא רב ושהצלחת לחסוך לך הרבה מאוד בעיות.

זה הוא חוק מצויין, בעזרת חוק זה המשטרה יכולה להקנות יותר בטחון ברחובות. להעניק לתושבים תחושה טובה יותר ואף כמובן להתחיל להלחם ממש בתופעת האלכוהול והשכרות בציבור (בעיקר כשמדובר בילדים קטנים).

לתגובותיכם אשמח.

קיבלתי את זה במייל מבני
הקריאה מומלצת:

איזכור של כמה עובדות אמיתיות

יהודי או לא יהודי, זה ממש לא חשוב.

אנא, תקרא.

זה ייקח ממך לא יותר  מדקה וחצי לקרוא!

1. ישראל היתה למדינה ב – 1312 לפנה"ס,    אלפיים שנים – לפני קום האיסלאם.

2. פליטים ערבים בישראל החלו להזדהות כפלשתינאים ב- 1967 , שני עשורים –  אחרי הקמת מדינת ישראל המודרנית.

3. לאחר כיבוש הארץ ב- 1272 לפנה"ס, היהודים שלטו בארץ אלף שנים והיתה להם נוכחות רצופה בה במשך 3,300 ! שנים.

4. השליטה הערבית היחידה לאחר הכיבוש ב- 635 לפנה"ס נמשכה רק 22 שנה.

5. במשך יותר מ- 3,300 שנים ירושלים היתה הבירה היהודית.  ירושלים מעולם לא היתה בירתה של ישות ערבית או מוסלמית. אפילו הירדנים, כשהם כבשו את ירושלים, לא עשו אותה לבירתם ומנהיגים ערביים לא ביקרו בה.

6. ירושלים נזכרת יותר מ- 700 פעמים בתנ"ך  ואף לא פעם אחת בקוראן.

7. דוד המלך ייסד את העיר ירושלים  –    רגלו של מוחמד לא דרכה בה מעולם.

8. יהודים מתפללים עם פנים מופנות אל ירושלים,   מוסלמים מתפללים כשפניהם למכה  ואם הם נמצאים בין ירושלים למכה אז פניהם למכה   ואחוריהם לירושלים.

9. ב- 1948 מנהיגי ערב הם שעודדו את הפליטים הערבים לצאת מישראל  בהבטיחם לטהר את הארץ מיהודים  ועל כן  68%  מהם  ברחו לפני שראו  חייל ישראלי .

10. פליטים יהודים נאלצו לברוח מארצות ערביות  - בגלל אלימות, רדיפות ופוגרומים מצדם של הערבים.

11. מספר הערבים אשר יצאו ב- 1948 מישראל מוערך כ- 630,000. –  מספר הפליטים היהודים מארצות ערב מוערך באותו המספר.

12. הפליטים הערבים בכוונה לא נקלטו בארצות הערביות, למרות שטחן הענק. מתוך 100,000,000 פליטים בעולם מאז מלחמת העולם השניה, הם הקבוצה היחידה שלא נקלטה או השתלבה בארצות עמם. לעומתם –  הפליטים היהודים! נקלטו כולם בישראל, מדינה לא יותר גדולה מניו ג'רסי.

13. לערבים יש שמונה מדינות  (לא כולל פלשתין) –  ליהודים יש רק מדינה אחת.

14. אמנת הפת"ח עדיין דורשת השמדת ישראל למרות שישראל מסרה לפלשתינאים את רצועת עזה, את רוב שטחה של הגדה המערבית, אוטונומיה! תחת הרשות הפלשתינית, וסיפקה להם נשק.

15. בזמן השלטון הירדני:  אתרים יהודים קדושים נבזזו וליהודים נשללה זכות הגישה אליהם. בשלטון היהודי : כל האתרים המוסלמים והנוצרים נשמרו ונפתחה הגישה אליהם למאמיני כל הדתות.

16. האו"ם שתק כאשר חיללו את בית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים.

17. האו"ם שתק כאשר נמנע מיהודים להגיע לכותל המערבי.

אלה הם זמנים נוראים.

אנו חייבים לשאול את עצמנו מה צריך להיות תפקידנו.

מה נספר לנכדינו שעשינו כאשר היתה נקודת מפנה בגורל היהודים, הזדמנות להשפיע?

תתחיל עכשיו !!

במהלך השבועיים האחרונים נערכו שיפוצים בקטע הקו שבין תחנת תל אביב האוניברסיטה לבין תחנת בני-ברק. למעשה השיפוצים האלה שיבשו את החזרה שלי הביתה בשעה סבירה.
יצא שהתעכבתי בלשוב הביתה בזמן של למעלה משעתיים.. וזה כאמור משמעותי מאוד כאשר מדובר באפטר תמים.

בתחנת בני-ברק בעת ההמתנה לרכבת עלתה לה בחורה צעירה; ספק רגע לפני גיוס ספק סטודנטית. יפת מראה להפליא.
נראת תמימה למדי עד אשר קיבלה שיחת טלפון מחבר שלה (נדמה לי, לפי תוכן השיחה).
עכשיו, לרוב זה לא שאני באמת מאזין לשיחות שכאלה, אין לי בהם כל עניין אבל כאשר נאמרים מילים קיצוניות ישנה סוג של סקרנות מצד קהל היושבים ברכבת. יצא שגם אני נחשפתי לתמליל שיחותיה והאמת שזה יצר בי צמרמורת דקה שנבעה מהמילים החריפות בהם בחרה להביע את כאבה על ההתעכבויות השונות של רכבת ישראל. נוסף על כך אחד הדברים שגם מאוד הצחיקו אותי בזה זה שככל שהשיחה המשיכה להרחיק לכת כך זאת בחרה להשתמש במילים קיצוניות יותר.
והנה , להלן תמליל שיחתה, אשמח אם תגיבו בסופו ותבטאו את הרגש שלכם מקריאת הדברים:

-היי מאמי , כן… יש עיכובים ברכבת.
הם עובדים על הקטע שבין בני ברק לאוניברסיטה.

-כן זה קצת מבאס, וזה אפילו דיי נמאס.

-זה למה אני שונאת לנסוע ברכבת!!!!!

-באמא שלי מאמי, אתה לא מבין זה פשוט מעלה לי ת'קריזה! בחיי אני מתה לשרוף ת'רכבת הזאת.

-נשבת לך , אם היה לי אקדח עכשיו הייתי דופקת כדור בראש של הסדרן פה… סעמקק שיסעו כבר!!!

אני אחרי ששמעתי את הדברים האלה הייתי בהלם. הסתכלתי עליה והיא נראת כל כך תמימה ולא כמו מישהי שבכלל מסוגלת לפלוט דברים כאלה מהפה שלה…
בנינו, היא עוד אזרחית.. אני שיוצא הביתה לאפטר אחרי 10 יום בבסיס זה שאמור להתלונן…
חוסר הסבולנות הזאת והאלימות המילולית הנוראה הזאת יכולה להדגים לנו הכיצד אנשים בחברה הישראלית בוחרים להוריד מהרמה שלהם ולהציג עצמם כסוג של אנשים לא שפויים.

אני נוטה לעיתים לנסות ולהיכנס לנעליו של אדם ; במקרה הנ"ל גם במידה ואכנס לנעליה עדיין לא אסכים לוותר על הכבוד שלי ועל איך שאני נראה בציבור על מנת להוציא את העצבים השרויים בי. זה פשוט לא נסבל איך אנשים מוותרים על האיפוק שלהם על מנת לפרוק עול בציבור… אבסורד.

ויותר עצוב שזה רק מקרה פרטני מפגר.. ושיש עוד הרבה כאלה בחברה שלנו.

א גוטע וואך מיין ליב אנעס. דאס וואך איך וואלט ווי צו עפענען מיט א שיין ליד.
ליד פון אברהם פריד , די ליד איז גערופן " א גוטע וואך" (זייער אוריגינעל, ניט קיין רייד פון דאס ליד ערגעץ אויף די אינטערנעט):

א גוטע וואך, מיט ברכה, הצלחה, ישועות, רפואות, נחת און חן.
פריילאך לאמיר דעם שבת, באגלייטן, אן גרייטן, א סעודה גאר שיין,
מען זיצט מיט די מלכה. סאיז גאר א פראכט,
וי שפעט אין די נאכט א לחיים מען מאכט,
מיט א ניגון גאר צו פרידן עס וערט דארט די נאכט, פערבראכט.
פרייטיג צום נאכט, גיינדיג א היים פון שול, זיינען מלאכים געקומן און זעהן,
שבת מיט תורה און תפילה, א ביסאלע נענטער צום בורא געווען,
און יעצט קומט דער ואך, א נייעם יאך, צוריק די געלט,
צוריק צו דער ועלט מען דארף האבן כח בייקומען אלץ ואס איז געטליכקייט פארשטעלט!

אל תירא עבדי יעקב, מיר וועלן אלע האבן א שבוע טוב,
דער וואך איז דער פאר, געבן אונז שכר, אויסמאכן הייליג אלץ ואס איז ליידיג, צו מאכן פון דעם קליינער ועלד,
א דירה לו יתברך א הייליג געצעלט, דער שבת זי גייט, נאר מיר שטייען גרייט, טאן ואס מען דארף און פרייליכע רייד.
ווען דער שבת קומט צו גיין א נאייער…
אלע פוצן זיך אויס שיין, סיי גרויס און סיי קליין, די קאפ עס וערט ביי יעדן ריין א נייער שטרעבן א נייע נשמה עס קומט צו גיין!

די ואך איז דאך פול מיט פערגראס
און שב"ק ביסטו באלעבוסט, וי א מלך אזוי, און א מלכה די פרוי,
מיט הויכע געפילן, קען מען דאך פילן, דער חילוק פון ייד מיטן גוי,
מען האט צייט א צינד, זעייער קינד, די שיינקייט פון דעם די חכמה פון הים,
אויך דער בעשעפער פרייד זיך מיט דעם.
דער פאר וען דער שבת גייט אוועק, לאזט מען נישט אפ מען פארשטעלט איר די בעט, מען בייט זיין נאך דא,
עטליכע שעה, מען מאכט איר א סעודה מאכלים גאר גוטע..

בזכות פון דער מלוה מלכה, וועט קומען צו גיין דוד משיחא,
קול צהלה, עס קומט שוין די שעה, אליהו ועט אונז זאגן משיח איז דא, און טאקע משיח ועט זיין,
ועט די גאנצע ואך, זיין שבת דיג פיין, גיסט מיר אריין א ביסאלע ויין
לחיים! א גוטע ואך זאל אונז זיין!

עס נאר און אימייזינג ליד.
באמערקונגען.

היום קראתי במוסף 24 של ידיעות אחרונות כתבה של סמדר שיר אודות חדר יחודי שהוכשר -בבית החולים וולפסון- על מנת לתת טיפול ראשוני לנאנסות.
סמדר הציגה בכתבה את המציאות הנפשית הקשה של אותן קורבנות לאונס.

"האחריות הכניסו אותה לשם".  היא משחזרת. "היא שכבה על שני כיסאות, מתחת להר של שמיכות, ורעדה. כל תנועה קטנה, הזזת הראש או הרמת היד, סחטה ממנה אנחות של כאב. עד כדי כך היא הייתה חבולה. אפילו לתא השירותים שבפינת החדר היא לא הצליחה ללכת בכוחות עצמה…."
(ציטוט מאת מירי קורן, עובדת סוציאלית. לקוח מתוך "חדר טראומה"/ סמדר שיר – 8.12.09| 24 שעות| ידיעות אחרונות)

לרוב כאשר אנחנו קוראים או שומעים על מקרה אונס, הריי שלרוב מופיעה כותרת באתרי החדשות, ואפילו מדברים על זה לפעמים בטלויזיה, במהדורות החדשות. פרט לתגובת ה-"אויש מסכנה" או נסיון חמלה אנושי הריי שקשה להבין את המשמעות העמוקה של העניין.

נורמות
אולי בגלל שאני גבר והערכים שגדלתי עליהם שלי כלפי הגוף שלי שונים מאותם ערכים שבנות המין השני גדולת עליהן.
הריי שמגיל צעיר מחנכים אותנו הגברים שאפשר ללכת בבית בלי חולצה, ושאין מה להתבייש הרבה בגוף שלך. גם הנורמה החברתית מכתיבה לנו להתגאות במה שיש, להיות פתוחים כלפי הסביבה בכל הנושא הזה של הגוף שלנו. אצל בנות המין החזק הנושא שונה, גופה של האישה מהווה חלק חשוב מאוד בנפש שלה, במי שהיא ובבטחון העצמי שלה. מה שגם מגיל צעיר הבית והחברה מכתיבים לאישה חוקים של שמרנות ופרטיות כלפי גופן.

אף פעם לא חשבתי על זה.
ואת האמת, אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה לעומק. תמיד חשבתי על אונס כפגיעה פיזית בלבד.
אצלי הדבר השתנה לפני מספר שנים – אינני זוכר כמה- כאשר בחורה צעירה (הייתה גדולה ממני בשלוש שנים) שהייתה לי איתה היכרות מוגבלת בלבד.
משהו שצמח באינטרנט, התקיים באינטרנט ופרט לפגישה אחת גם נשאר באינטרנט.
באחת מן השיחות שלי ושלה התוודאה ואמרה לי שאיתי כייף לדבר ושאני יודע להקשיב , אז מתוך סקרנות חתרתי עוד ועוד לדעת על מה נושאה העיקרי של השיחה, לאן היא חוטרת. אחרי שהודיעה לי ראשמית "שכייף לה לדבר איתי" הבנתי שהצעד הבא שלה יהיה "אני צריכה לספר לך משהו". ולא טעיתי … חשבתי בזה היטב.
והאמת שמלחתכילה היא הייתה נראת לי מוזר, בחורה בגיל צבא שאינה משרתת? אני לא רגיל לדברים כאלה …
היא אמרה שהיא צריכה לספר משהו , וסיפרה לי על איזה שהוא מקרה אונס שפקד אותה, ואחריו הוסיפה ואמרה, הגיעה עוד מקרה, של כמעט אונס והיה מלווה בהשפלה חסרת תקדים.
אני שהייתי שם לאורך כל השיחה לא יכלתי פתאום לקום וללכת , הריי שאסור להשאיר אדם שזועק לעזרה שמוט בצד הדרך, הבנתי שאני מחוייב לשבת ולהקשיב, ללוות אותה כמה שאפשר תחת אותה פלטפורמה רשתית.
ומשיחות באינטרנט זה התגלגל לשיחות טלפוניות, לפעמים כשהייתה במצב נפשי גרוע והייתה מתחילה לפגועה בעצמה אז היא הייתה מתקשרת, עד כמה שיכולתי דרך הטלפון הייתי עוזר לה. בתוכי התחלתי להבין מה עומד מולי..

ואז הבנתי משהו חשוב
הבנתי שאותה בחורה, שאין לה לילות, שפוגעת בעצמה .. שמתייסרת על זה שהיא עודה בחיים.. הבנתי שאונס פרט לפגיעה פיזית הוא גם רצח אופיה של האישה.
לשמוע את הקול השבור הזה דרך הטלפון תוך כדי אנחות צער וכאב. לדעת שהאדם הזה החיים שלו נקטעו והוא זועק לעזרה ופוגע בעצמו גורם לך בתוכך להבין שפגיעה בגופו של אדם, לאנוס אדם , להביא אותו למצב של חוסר שליטה ועבדות כלפי עריץ אשר מנסה להינות מתאבותיו המיניות , אזי שבלי להגזים מדובר פה ברצח נפשי.
ואלה לילות שכבר לא לילות, זאת דרך החיים שהשתנתה , הרגלי אכילה שהשתנו … פחדים, הזיות, אוממלות מהצורה הכי קשה שיש.
וכאשר אתה שומע על עוד אנס שנזרק לכלא לארבע שנים אתה מבין שהוא עוד יספיק לצאת מהכלא ולשקם את חיו , אבל אותה נאנסת לא תוכל לשקם את חייה ולחזור למצב שהייתה בו קודם.
מערכת המשפט בארץ נותנת עונש עלוב לאנסים. במילים אחרות, על רצח נפשה של אישה תשלם רק ארבע שנים מחייך. הריי שזהו מחיר עלוב. יש להגביר את האכיפה.

וכשבאתי ודיברתי
סיפרתי את זה פעם אחת לאיזה שהיא ידידה ישנה שלי, היא התחילה לבכות ואז בלב כואב סיפרה שעברה משהו דומה , הייתי בהלם.

אותה בחורה שסיפרתי מקודם, היום נשואה עם שני ילדים (כמו שידוע לי). האמת שכבר מספר שנים אין לי איתה קשר. אחרי שהיא שוחחה איתי כמה פעמים , ואז כיוונתי אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי, אחרי כמה שיחות + אחרי זה שההורים שלה תפסו אותה על  "חם" פוגעת בעצמה . היא הלכה לטיפול פסיכולוגי וחזרה לדרך הישר.
התחתנה , הולידה ילדים וחיה באושר.

זהו, בעקבות הדבר הזה , כאשר ראיתי את זה מקרוב הבנתי בעצם שאונס פירושו רצח נפש. יש למצות את הדין עם אותם עבריינים בצורה  הקשה והכואבת ביותר.
על אותו נושא- הייתי ממליץ לכם ידידי, לקרוא את הספר "מחוללת" של מוכתר מאי , מוכתר עברה אונס קבוצתי ובמהלך ספרה מתארת אודות מצבה הנפשי ומספרת רבות אודות הנושא, ספר חובה!!

תגובות

בהמשך לאחד הפוסטים הקודמים שלי אודות הנושא של הרעיון להצעת חוק הרייני לעדכן:
מאז ששלחתי את המייל ועד היום לא קיבלתי אף לא תשובה אחת או התייחסות כל שהיא מצד חבר הכנסת נחמן שי או מצד אחר מעוזריו.
החלטתי היום לשלוח את הרעיון לחברת הכנסת – תושבת השכונה שלי – מירי רגב.
מקווה לראות ממנה תשובה או התייחסות

אמשיך לעדכן

לפני שבועיים התחילה העונה השניה של האח הגדול. מכל המועמדים השונים נראה שמועמדת אחת הציבור בארץ לא ישכח הרבה מאוד זמן.
לא נעים ולא נחמד לראות אלימות בטלויזיה. והאלימות אשר הפגינה אותה מועמדת באחד הגדול קצת עברה את גבול הטעם הטוב.

יחד עם זאת חשוב לי לציין  שהאנשים של האח הגדול, ההפקה ידעה לבחור לעצמה מתמודדים מצויינים.
היא יצרה מין סביבה הומוגנית  אשר משקף בצורה סמלית ואמיתית מאוד את החברה הישראלית.
ישנם הומואים, ערבים, וכן, גם אנשים אלימים במקצת.

ועם כמה שקשה ולא נעים לראות את ההתנהגות של אותה מתמודדת אלימה, בסך הכל יש פה ראי מצויין לחברה שלנו.
לחברה בה נדקרים אנשים, נרצחים …
ועם כמה שקשה לראות את זה באח הגדול, את האלימות המילולית וכל זה .. עדיין זה כל כך סמלי עלינו … הריי שזה מורכב מאיתו
מהאשפה החברתית שלנו.

בדק בית חברתי …

קראתי בבלוג של חבר הכנסת נחמן שי אודות דעתו בנושא המשפחות השכולות וגיוס הבנים לצבא:

"המלצת הועדה היא בכיוון הנכון שתכליתו לשחרר את ההורים מן הצורך לאשר בכתב את השירות הקרבי של בניהם. צה"ל צריך ללכת עוד צעד אחד קדימה ולקבוע כי, בנים למשפחות שכולות אינם משרתים ביחידות בעלות סיכון גבוה."

דעתי בעניין שונה מדעתו של חבר הכנסת ולכן הגבתי לו לפי ראות עיניי:

אדוני חבר הכנסת,
במדינה בה האיום הבטחוני הוא חלק מן השגרה, במדינה בה השכול והמלחמה פוקדים אותנו מידי תקופה. הנושא של משפחות שכולות (לצערי ולצער כולם) מכה בהרבה מאוד משפחות.
לצערנו כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שקרוב משפחה שלו נפל בקרב או בלחימה על בטחון המדינה.
אילו הצבא יתחיל להוריד משורות לוחמיו את אותם אלה אשר באים ממשפחות השכול
נוכל למצוא את עצמינו במחסור חמור בכל אדם לוחמני.

בנוסף הייתי מעוניין להסב את תשומת לבך לכך שמבחינת אותם נערים אשר באים מהמשפחות השכולות, בעת גיל גיוסם לצבא חלקם מרגישים צורך עז לשרת ביחידות הקרביות ולתת את התרומה הגדולה והמשמעותית ביותר עבור הצבא והמדינה.
אני חושב שעל הצבא והמדינה לאפשר לאותם נערים להגיע ליחידות ולתפקידים אליהם הם שואפים.

שיהיה ערב טוב

ועכשיו , מעניין אותי לדעת, מה דעתכם בדבר?

חבר שלח לי את המאמר הבא, חשבתי לשתף אותו אתכם:

פרויקט צהלה

תפקידו העיקרי של בית הספר, לרמותיו ולדרגותיו, נחשב מאז ומתמיד כהקניית ידע והכשרת הדור הצעיר לקראת החיים. בית הספר הוא אפוא בעיקרו מסגרת המחייבת הספק חומר והישגים לימודיים. משמעת, סדר ומידה רבה של נוקשות הם מאפיינים הכרחיים למוסד זה.

בית הספר אמון על לימודם וחינוכם של כל התלמידים המגיעים אליו, על פי תוכניות לימוד
שהוגדרו מראש על-ידי משרד החינוך בפריסה של 12 שנות לימוד שבסופם מוענקת תעודת בגרות המהווה כרכיב אחד מיני כמה לקבלה לעולם האקדמי.
מערכת החינוך הממלכתי מוגדרת כמערכת חינוך פורמאלית שבה שני תהליכים:
א. עיצוב הלמידה – מוגדר כהוראה הבאה להקנות לתלמיד את הכלים הבסיסיים להתמודד ולתפקד בספקטרום העולמי.
ב. עיצוב ההתנסות – מוגדר כחינוך ערכי הבא לעצב את תפיסותיו, תודעתו וחברותו של התלמיד.

בחלוף השנים קמה ביקורת לגבי החינוך הפורמאלי ומוסדותיו.
הביקורת נבעה:
א. מעצם היות בית הספר כ"מפעל לציונים" – חשוב הציון ולא מה התלמיד באמת  יודע.
ב. בית הספר אינו מתחשב בצרכיו המיוחדים של התלמיד.
ג. בית הספר אינו שם דגש על הצרכים הרגשיים של התלמיד.

מדוע מערכת החינוך לא משקיעה מאמצים כלכליים כדי לתמוך באותם "חלשים" בעלי הדימוי העצמי הנמוך וחסרי הביטחון, שבתוכם חבוי הכישרון, היכולת, האומץ?
היכן האמפטיה, העידוד, הפרגון ושיתוף הפעולה?

החברה הישראלית, כמו העולם הקפיטליסטי כולו, בזה למפסידים ומעריצה את השורדים, ומי הם המפסידים?
אותם נערים/נערות שיכולתם לשרוד בנקודת זמן זו קלושה והמרחק בינם לבין פשע והשתמטות משרות בצה"ל הוא כעובי חוט הדייג.
אילו מסרים מקבלת אוכלוסייה זו?
השורד הוא מי שהצליח "לגרש" את האחרים כי לא הסכימו עם דעתו מבלי שהוא עצמו יאבד את סיכוייו להישאר במרכז.
המתחרה הוא האויב שיש להכחידו ולשם כך כל האמצעים כשרים –- מותר לרמות, מותר לקשור קשרים מאחורי גבם של חברים, מותר להבאיש את ריחם של חבריך ומותר לך גם לפגוע בהם פיזית.

המשפט המתאר לדעתי מסרים אלו בצורה הבהירה ביותר הינו:

"אתה החוליה החלשה"

במילים אחרות, המסר החברתי הוא חד משמעי, חייו של כל נער ונערה משקפים את מעשיו:  למנצחים מגיע לנצח- למפסידים מגיע להפסיד.
זו כמובן הסיבה לכך שאין כל הצדקה להתגייס לטובת המפסידים וזה רק מחזק את תכונותיהם השליליות ומחליש את רצונם להיאבק למען עצמם.
אם זו המציאות אז כל מהלך חברתי לעזור להם אינו רק מיותר אלא גם משחית.
מי חושב שמגיע להם להיות בצד המפסיד של החיים?

הצד הרגשי של הילד ושל הנער נמצא מקופח במסגרת בית הספר. הצורך הנפשי – רגשי של כל אדם, ובמיוחד אדם צעיר בגיל הרך והמתבגר, הבא לידי ביטוי בשירה, במשחק, באומנות, בפעילות חברתית, בספורט, בשעשוע – זקוק למסגרת חינוכית בלתי רשמית. הרגשות הפועמים בלב התלמיד מחפשים לעצמם אפיקי ביטוי חופשיים ובלתי מחייבים.

נערים אלא זקוקים למסגרת חינוכית א-פורמאלית שתיתן אפיקי ביטוי חיוביים בהם יוכלו להוכיח מוטיבציה, יכולת, מנהיגות, דוגמה אישית, חברות ועוד.
יש צורך בארגון פעולות נופש כשירות לילדים ולנוער מטעם החברה הבוגרת. נחוצות מסגרות לבילוי חברתי ולפעולות הרבות שבעזרתן ניתן לכוון את בני הנוער לאפיקים חיוביים. מסגרות כאלה מיועדות להדריך את הנוער בזמנו הפנוי ולמנוע פשיעה בקרבו. נחוצה מסגרת משלימה, חינוך משלים.
פרויקט צהלה, צה"ל למען הנוער, נוסד לפני כ15 שנים ע"י תא"ל במיל' רן רונן (פקר), מבכירי הלוחמים וטייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי, אשר ב-27 שנות שירותו הצבאי טס כמעט בכל מטוסי החיל, השתתף כלוחם ומפקד בכל המלחמות ממבצע קדש ועד מלחמת יום הכיפורים, וצבר לזכותו יותר מ- 350 גיחות מבצעיות ושבע הפלות מטוסי אויב. לאחר שחרורו מצה"ל שירת רן כקונסול ישראל בלוס אנג'לס, ובקיץ 1992, לאחר שסיים את תפקידו בשליחות משרד החוץ, חזר לארץ והחליט לקפוץ למים הקרים של העסקים הפרטיים, אך תוך זמן קצר חש שהוא רוצה לתרום למדינה, כפי שעשה בשלושים השנים שקדמו לזה. הוא שקל את המצב והחליט לחדור לתחום החינוך.
רן פנה לעיריית תל-אביב יפו ונשלח לתיכון עירוני ז' בדרום יפו. רן אימץ אז 12 נערים בני 14 שנה והתחיל לעבוד עימם. הסיפור הינו מעניין ומרשים, כאשר החשוב מכל הוא שבתום ארבע שנות עבודה הנערים ניגשו לבחינות בגרות והתנדבו ליחידות קרביות בצה"ל. חלקם הפכו לחיילים מצטיינים, אחד מהם קצין בדרגת רב סרן.
ואז, לאחר ארבע שנות עבודה ובהתחשב בתוצאות המרשימות, הוא שאל את עצמו: "למה 12 נערים? למה לא 4012 נערות ונערים?". מייד לאחר מכן הוא שלח 14 אלף מכתבים ל14 אלף חברים, כאשר 162 מהם ענו עקרונית בחיוב וכמחציתם קיבלו כל אחד קבוצה של 15 נערות ונערים והתחילו לעבוד בשטח בהצלחה רבה.
במקביל הוא קרא לפרויקט "צהלה" וקבע שהכל יבוצע בהתנדבות. הוא מממן ומנהל את הפרויקט כולו ממשרדו כשכל אחד מהמתנדבים הרבים מממן מכיסו הפרטי את הפעילות שהוא מעורב בה. כל מתנדב תורם את זמנו, כישוריו, מכוניתו, הכיבוד לנערים וכו'… הכל!
עברו 4 שנים נוספות וכאשר רן נוכח לדעת שהפרויקט מחזיק מעמד ומתפתח, הוא רצה להעניק משהו נוסף לאותם נערות ונערים שאולי אחרת לעולם לא יהיה להם. מיום שרן יסד את צהלה הוא שמר על העיקרון שלא לקבל תרומות, אלא אם כן הינן נוגעות לחינוך.
קשה להאמין מה עושות תרומות אלה לפרויקט צהלה בכלל ובמיוחד לחניכים עצמם. פתאום הם חשים, אולי בפעם הראשונה בחייהם, שמישהו מתייחס אליהם, חושב עליהם ומוכן לסייע להם ללא תמורה. היעד של פרויקט צהלה הינו ליצור למדינת ישראל אזרחים טובים.
הפרויקט איננו עוסק בהשכלה פורמאלית אלא בחינוך, הכולל- ערכים, חברות, אהבת הזולת, זכותנו על הארץ הזאת, חשיבות התרומה למדינה, הזכות לשרת בצה"ל, וכו'…

רן מאמין שהנוער היום טוב, פיקח, ערני, בעל מוטיבציה, כישרוני, מקצועי, משכיל וזכאי למנהיגות הוגנת, אמינה, סוחפת ובוגרת שמפגינה דוגמה אישית עילית. הוא פוסל את אלה שיודעים לקטר, לבקר, לייעץ ולהעלות תדיר טענות שליליות. כנגד, הוא מאמין שנכון יותר לחנך, לבצע, לקדם, לתרום, ולעסוק במשאב החשוב ביותר והקריטי לעתיד עם ישראל-הדור הצעיר!
כיום פועלות עשרות רבות של קבוצות "צהלה" בכמאה בתי ספר בכל רחבי הארץ המונות בסה"כ כאלף נערות ונערים. לב ליבו של הפרויקט הם המתנדבים, רובם קציני צה"ל במילואים (חלקם קצינים בכירים), הפועלים במסירות וללא תמורה, על חשבון זמנם הפרטי. כל קבוצה מודרכת על ידי מתנדב המנחה ומלווה אותה עד לגיוס לצה"ל, הפרויקט מלווה את בני הנוער בתקופה בה מתעצבת אישיותם.
פרויקט "צהלה" מוכר על ידי משרד החינוך, וזכה בפרס יגאל אלון.
להלן מסמך  אשר מהווה "כרטיס ביקור" של צהלה:

לפרויקט "צהלה" תרומה רבה ומגוונת לנוער: כיום לזכותו של הפרויקט למעלה מ3000 בוגרים, שחלקם כלל לא רצו להתגייס, סיכוים לסיים לימודים ולהוציא תעודת בגרות שאף לאפס, ולא היה להם כלל אמונה ביכולותיהם ובהצלחתם. כפי שהם עצמם מעידים, בזכות צהלה, אשר שינתה ואף הצילה את חייהם, הם מצאו את עצמם במציאות שונה לחלוטין מזו שתיארו לעצמם – הם גילו את מקומם בחברה, הוציאו תעודות בגרות, התגייסו לצה"ל – חלקם הגדול ליחידות מובחרות, והפכו לאזרחים לתפארת מדינת ישראל בעלי ערכים שהם דוגמא לאנושות ככלל ולחברה הישראלית בפרט. דוגמא לכך היא עולה חדש מאתיופיה, עינן ישנו, בוגר צהלה, שהצליח להגשים חלום וסיים לימודי אווירונאוטיקה בטכניון במסגרת העתודה.
נוסף לכך, חלק גדול מחניכי צהלה באו משכונות מצוקה ולא היה להם את האמצעים לקבל חינוך ומורשת הולמים, גם לא היה מי שיעסוק בזה כל כך. בזכות צהלה, הם זכו במשך 4 שנים, בגילאים הקריטיים לעיצוב אישיותם, לשיחות עמוקות על כל אותם ערכים שהצגתי קודם. הם  ביקרו באתרי מורשת וחינוך רבים בארץ, וחלקם אף השתתף במסע לפולין בן 8 ימים שבו הם ראו במו עיניהם את זוועות השואה שחוללו הנאצים וקיבלו הוכחה שאין כמותה לזכותם על הארץ הזו ושאסור שזה יקרה שוב, הכל על חשבון צהלה.
יתר על כן,  חלק גדול מהפעילויות מתרכז בעשייה למען איכות הסביבה וההסברה לגבי חשיבות הנושא, כמו למשל מסע סובב כינרת שבו הנערים עסקו במשך 3 ימים בניקיון הכנרת והפנימו כי רק אנו, בני האדם, מופקדים על שמירת העולם בו אנו חיים, וכמה חשוב שנעשה זאת היטב.
גם נושא האקטואליה והמעורבות במצב החברתי – ביטחוני תופס חלק משמעותי בקרב פעולות צהלה. מדי שנה נערכים סיורים ליישובי עוטף עזה ושדרות בהם החניכים עוזרים בניקיון וארגון היישובים הממחישים איך זה להיות בצד שסופג טילים זה 8 שנים.
כל אלו מהווים חלק ממערך חינוך משלים והכרחי למערכת החינוך הבית ספרית שמתרכזת ברובה בחינוך הפורמאלי, שבתוכה חלק גדול מבני הנוער אינם מצליחים. תוצאות מחקרים מצביעים על הממצאים הבאים: סיכום נתוני בגרות לשנת 2007 שהתפרסם באתר NRG מדווח כי: " תלמידי ישראל ממשיכים להשיג ציונים נמוכים: על פי סיכום נתוני הבגרויות לשנת 2007 שהתפרסמו היום (שבת), הזכאות לבגרות עומדת על 46.3% בלבד. כמו כן, נרשמה ירידה בעמידה בדרישות הסף לאוניברסיטה".
סקר נוסף שפורסם באתר YNET בשנת 2007 מגלה כי: "כל צעיר רביעי לא מתגייס לצה"ל, מדובר בעלייה משמעותית ביחס לאשתקד וחצייה ראשונה של רף ה-10%. כ-7% אינם מתגייסים בגלל סיבות רפואיות ונפשיות. 4% לא מתגייסים כיוון שהם שוהים בחו"ל ואילו 4% נוספים לא מתגייסים בגלל רישום פלילי או נתונים אישיים שאינם עומדים ברף הגיוס".
לעומת זאת, אחוז הזכאים לבגרות בקרב בוגרי צהלה עולה על 80%, ולמעלה מ90% מתגייסים לצה"ל או לשירות לאומי.
לסיכום, כיום צהלה עוסקת בכמה פרויקטים רבי חשיבות, שהינם נושאי חינוך טהורים המושקעים ישירות אך ורק בנערות והנערים עצמם ומי יודע, אולי בעוד שנים יעסקו אלפי אנשי צבא בהתנדבות, בכל בית ספר בארץ יהיו כמה קבוצת צהלה, וכך, כל נער יהיה חדור מוטיבציה לתרום למדינה ולהגן על זכותו עליה ואז, האמרה אותה טבע רא"ל במיל' יצחק רבין ז"ל "הצבא מן העם בא ואל העם חוזר" יחד עם המשפט "עם בונה צבא בונה עם" יתארו את המציאות יותר מאי פעם.

כל מי שמעוניין להירתם ולהתנדב מוזמן ליצור קשר עם זוריק בפלאפון 054651980 או בכתובת מייל: zorik277@walla.co.il