זהו, עוד שבעה ימים עד שאעמוד בלשכת הגיוס ואתחיל את שרשרת החיול.
וכשחושבים על זה, זה מעט נראה כמו סוף של איזה שהיא תקופה מסוימת.
תקופה שבה ביליתי הרבה מאוד זמן בבית בחוסר מעש. תקופה שבה עבדתי מעט מאוד והתנדבתי במשטרה הרבה מאוד.
תקופה שלא התקדמתי בה הרבה. האמת שגם לא דאגתי ללמוד מרצוני החופשי.. פשוט נהנתי לי בישיבה מול המחשב. בנסיונות השונים שלי לחקור במעט את השפה היידיש.
ולכל סוף יש תקופה , והאמת שלסוף הזה יחלתי. עם כמה חופש שהיה לי ועם כמה זמן פנוי , עדין לא הרגשתי כאילו אני עושה משהו על מנת לקדם את עצמי או לשפר את העתיד שלי בצורה כזו או אחרת. והתחושה שאתה צועד במקום יכולה להטריף אותך.
עכשיו שאני חוששב על זה, על זה שאני הולך לא להיות בבית כמעט. על זה שאני הולך להיות לוחם ולשרת במקומות שנראים בעניי כמו חור בקצה העולם.. אז האמת עכשיו כשאני חושב על זה, אני דיי מתרגש.
עצם זה שלעולם לא אלבש שוב את מדי חייל האוויר שלי (שאגב, נמצאים בארון מגוהצים כאילו ממתינים שאלבש אותם) מוכיח לי רק עד כמה החיים שלנו מפתיעים ומיוחדים. עד כמה אי אפשר לתכנן תוכניות ועד כמה בסופו של דבר תפתח בפניך דלת שמעולם לא ראית אשר תוביל אותך למקום שמעולם לא חשבת להיות בו.
וכל מה שנשאר זה ללכת בזרם… אבל להשתדל להיות הכי טוב בו 
היום אני אחרי ארבע שעות שינה.
הלכתי לישון בשש וחצי בבוקר, אחרי משמרת לילה נחמדה מאוד במשטרה.
עכשיו (00:13) אני כבר מרגיש תא- תא בגוף שלי עייף וזקוק לשינה העמוקה.
עד היום של הגיוס אשתדל לכתוב כאן כל יום ולמנות את מספר הימים המועט שנשארו לי באזרחות.
עד מחר שיהיה לכם לילה טוב וחלומות פז.
