אין לי את זה.
לא יודע מה קרה בזמן האחרון , פשוט יש לי יובש יצירתי.
קשה לי לכתוב פוסטים רציניים, קשה לי כבר לכתוב שירים כמו פעם.
מקווה שזה יעבור.

והזמן קפא מלכת – שזיף

והזמן קפא מלכת
רק האנשים השתנו שם.
וזאת לא אותה תחנה
ואלה כבר לא אותן חנויות.
כבר לא אותן מנות פלאפל עממיות.

והאנשים כמעט ולא אנשים.
ללא אנוש רק דמויות מסכנות.

ואני נוסע והחיים שם נראים לי כסרט רץ.
כמו סתם סרט אימה מוזנח.

וזאת כבר לא אותה החברה,
אם כי נפליה המשתרעים שם.

זה פשוט סתם עוד ביקור בתחנה ההיא
התחנה הישנה.

היי את.
עוד לפעמים אני חולם עלייך.
נזכר בתקופת נעורים תמימה.
רואה לנגד עיניי מתבגרת צעירה, תמימה…
מנסה לגרש את הזכרון מראשי
מתהפך במיטה, מנצל כל חוש – אולי אקלוט אותך

חיוך עולה לי בראשי – זה לא החיוך שלי.
קול עולה בי , וזה אינו קולי
תמימות עולה בי , וזאת לא תמימותי.

משהו בי קורא לך – כנגד רצוני.

אבל את כבר לא את.
את רק בחלומותי… (המשך…)

כמו שהמציאות מכה
מכה בדברים הטובים שיש לנו

לא עבר הרבה זמן
זו הייתה ראשיתה של דבר
קצת מן תמימות
קצת רגש צעיר

והמחשבות, המילים שרצית לאמר
המבטים.
ושחכת את הזמן
מקוסמת הלילות נפעמת כל פעם מחדש
נסחף לעולם אחר…

המרחק גבר
צומת דרכים
אי ודאיות… משהו בך חנוק עכשיו מדמעות.

וזה היה , וזה לא היה…

השמש זורחת בלובן המעיר על פניי.
הציפורים מצייצות בשירה חרישית
בשירתם מצווים הם שתיקה
שתיקת עלם ועלמה הפוסעים יחדיו
יחדיו במישורי האהבה- כעלים זוטרים- עלים.

העלים נופלים למרגלותם
למרגלות האהבה העצומה
והעוצמה שנשקפת
נשקפת אהבה.

ואני עומד מנגד ומביט.
תמימות.

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי לכם שיר.
את האמת שעוברים עליי מלא דברים, ודווקא עכשיו שזאת תקופת שירים עם פוטנצייל פורה מבחינתי, אני פשוט לא מנצל את זה.
ג'ולי עשתה לי את החשק לכתוב לכם שיר.
הבחורה הזאת כותבת שירים מקסימים ואני בטוח שיבוא יום וכולנו נשמע עליה קצת יותר ממה שעכשיו אנחנו מכירים אותה .

השיר שלי הוא
דינאמיקה / שזיף

דינאמיקה,
והבאת לה זר של פרחים
דינאמיקה.
ובערב צעיר זוג אוהבים שוכבים על הכר.
דנאמיקה,
מבטים חמים נשלחים
דינאמיקה,
וזולגת דמעה בין הריסים
דינאמיקה,
ואתם כבר שני זרים

תגובות.

בשעת ערב מאוחרת,
בזמן שינת הציפורים.
עומד לו שם ניצב במרחק קרוב אל העין,
כוכב אחר.

עומד לו שם ניצב, בדד.
עולם אחר נמצא שם.

ואנחנו, נאטמים.
יצא לי ערב אחד להסתכל על ירח…

הסבים והסבתות שלנו היו חיים במציאות בה המטרה היא לעבוד ולחיות חיים מ כובדים.
עם השנים ניכר כי האדם שואף להגיע רחוק יותר.
הריי שכל אחד רוצה בית יותר גדול, משכורת יותר גדולה, רכב יותר חדש .. במילה אחת, הכל מסתכם ב-יותר.

תהליך טכנולוגי-סוציאולוגי שמשפיע על כולנו גורם לאנשים לרצות להשיג עוד ועוד דברים חומרים.
בעולם טכנולוגי כמו שלנו לרוב הציבור חשוב שלא לתפוס פערים טכנולוגים ולהשאר תמיד בקדמת הטכנולוגיה.
השאיפה השתנתה, היום כבר לא רוצים חיים פשוטים כמו של פעם והתוצאה של זה ברורה מאוד להרבה סוציאלוגים:
החברה שבה אנחנו חיים נעשת רפופה. אנחנו פחות מכירים אנשים, פחות עוזרים לזרים ברחוב , יותר מנוקרים.

בעבר היה מושג שכיום הוא קיים בשכונות מעטות בלבד. (המשך…)