גירוי רגשי / שזיף

כל כך הרבה רגשות.
סערה של אמוציות.
נראה שמשהו בי שדעך
קם לדחיה מחדש.

והלב אומר לי שיהיה טוב
יש ריח של אושר באוויר,
למרות שבחוץ יורד קצת גשם.

והגשם הזה מבשר תקופה חדשה.
בצילה של רוח קרירה ועצובה.
בתוך אני קודר למדי.

זאת שעת דמדומים רוגשת.
האדמה עייפה, השמיים התפשטו.
הכל ישן על תילו.

ואני פורק את שעל הלב.
בספסל נטוש מתחת לכיפת השמיים.
במבט המוכר של דף ועט.
מוציא את עצמי, כל ההצגות נגמרו.

קוצני ומחייך.

תחת עץ של זית /שזיף

תחת ענפים של הזית אני יושב,
על גופי הנשק בהצלב.
מאזין בגאווה למוזיקת הקנים.
קו החוף מול העיניים, קצת חופש.

והראש, כן הראש, בכלל שלא כאן.
באווירה הפסטורלית הזאת.
בשלווה שיש בירי בטבע.

כבר שלושה ימים שהיא לא יוצאת לי מהראש.
בין כדור לכדור, בין הקשב להקשב.

והראש, כן הראש, בכלל שלא כאן.

פנקס אחד קטן \ שזיף.

פנקס אחד קטן אני לוקח איתי.
מן מקום כזה עם הריח של הבית.
ובו קירות קירות,
לבנים וחלקים הם דפיו.
על כל קיר, על כל שעל אדמה שבו אכתוב לי.
ואמלא את חדרו ואפרט לי את כל העולה על ליבי.

הוא יהיה לי חבר, הוא יהיה לי סוד.

בשעת ליל מאוחרת אכתוב לי שם , מן המדבר ההוא.
מן השממה הנצחית בחולותיה של הערבה רחבת הידיים.

אעביר איתו שבוע ועוד שבוע
עד אשר יהיה יום בו לא אצטרך לכתוב בו יותר.
והלוואי והיום הזה קרב…

אין לי את זה.
לא יודע מה קרה בזמן האחרון , פשוט יש לי יובש יצירתי.
קשה לי לכתוב פוסטים רציניים, קשה לי כבר לכתוב שירים כמו פעם.
מקווה שזה יעבור.

והזמן קפא מלכת – שזיף

והזמן קפא מלכת
רק האנשים השתנו שם.
וזאת לא אותה תחנה
ואלה כבר לא אותן חנויות.
כבר לא אותן מנות פלאפל עממיות.

והאנשים כמעט ולא אנשים.
ללא אנוש רק דמויות מסכנות.

ואני נוסע והחיים שם נראים לי כסרט רץ.
כמו סתם סרט אימה מוזנח.

וזאת כבר לא אותה החברה,
אם כי נפליה המשתרעים שם.

זה פשוט סתם עוד ביקור בתחנה ההיא
התחנה הישנה.

היי את.
עוד לפעמים אני חולם עלייך.
נזכר בתקופת נעורים תמימה.
רואה לנגד עיניי מתבגרת צעירה, תמימה…
מנסה לגרש את הזכרון מראשי
מתהפך במיטה, מנצל כל חוש – אולי אקלוט אותך

חיוך עולה לי בראשי – זה לא החיוך שלי.
קול עולה בי , וזה אינו קולי
תמימות עולה בי , וזאת לא תמימותי.

משהו בי קורא לך – כנגד רצוני.

אבל את כבר לא את.
את רק בחלומותי…

את השיר הזה כתבתי בשעה 12 בלילה.
התהפכתי במיטה, לא יכלתי להירדם..
עלו בי השורות , כדי לא לפספסם קפצתי מהמיטה לעבר המחשב וכתבתי אותו לכם כאן.
כל תגובה תתקבל בברכה.

כמו שהמציאות מכה
מכה בדברים הטובים שיש לנו

לא עבר הרבה זמן
זו הייתה ראשיתה של דבר
קצת מן תמימות
קצת רגש צעיר

והמחשבות, המילים שרצית לאמר
המבטים.
ושחכת את הזמן
מקוסמת הלילות נפעמת כל פעם מחדש
נסחף לעולם אחר…

המרחק גבר
צומת דרכים
אי ודאיות… משהו בך חנוק עכשיו מדמעות.

וזה היה , וזה לא היה…

השמש זורחת בלובן המעיר על פניי.
הציפורים מצייצות בשירה חרישית
בשירתם מצווים הם שתיקה
שתיקת עלם ועלמה הפוסעים יחדיו
יחדיו במישורי האהבה- כעלים זוטרים- עלים.

העלים נופלים למרגלותם
למרגלות האהבה העצומה
והעוצמה שנשקפת
נשקפת אהבה.

ואני עומד מנגד ומביט.
תמימות.

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי לכם שיר.
את האמת שעוברים עליי מלא דברים, ודווקא עכשיו שזאת תקופת שירים עם פוטנצייל פורה מבחינתי, אני פשוט לא מנצל את זה.
ג'ולי עשתה לי את החשק לכתוב לכם שיר.
הבחורה הזאת כותבת שירים מקסימים ואני בטוח שיבוא יום וכולנו נשמע עליה קצת יותר ממה שעכשיו אנחנו מכירים אותה .

השיר שלי הוא
דינאמיקה / שזיף

דינאמיקה,
והבאת לה זר של פרחים
דינאמיקה.
ובערב צעיר זוג אוהבים שוכבים על הכר.
דנאמיקה,
מבטים חמים נשלחים
דינאמיקה,
וזולגת דמעה בין הריסים
דינאמיקה,
ואתם כבר שני זרים

תגובות.