אני חושב על התקופה האחרונה שלי באתר ואני רואה את הבלוג שלי כאחד הדברים האישיים ביותר שיש.
כתבות על פוליטיקה אני כבר כמעט ולא כותב. מאמרים חריפים ודעות קשות אני דיי מרשה לעצמי לחסוך ממכם.
כל העשיה שלי באתר היא כתיבה על החיים שלי, על היום שלי, על השגרה.
אני לא יודע אם זה טוב, אני לא יודע עד כמה זה חמור.
אולי כבר עייפתי? לא כך אני מרגיש…. אבל חייב שיהיה איזה שהוא משהו שגרם לי להגיע למצב הזה.
מהמקום הכי אנונימי שבעולם, הפכתי את הבלוג שלי למקום הכי אישי והכי אינטימי שיש..
אני מרגיש שאני חושף כאן את האדם האמיתי שנקרא שזיף.
אני חושב שזאת כבר לא מקומה של הבלוגוספירה לשמש כעיתונאות חוקרת, לשמש כגוף אינטלקטואלי שמתעסק בכתיבת מאמרים רבי מעלה.
אני חושב שעל כולנו, הבלוגרים, להיות מי שאנחנו.
לספר על האדם שיושב מאחורי המקלדת ומקליד על עצמו.
להיות יותר אישיים ופחות מקצועיים.

היום כשאני כותב לכם את השורות האלה, אני מבין שעכשיו , בזה הרגע אני פשוט עושה תיעוד.
אני מתעד את עצמי. את החשיבה שלי.
חשיבה של נער בגיל ההתבגרות (בתאכלס אני כבר דיי גבר, לא ?!) היא דבר טהור. לראות איך שהאדם משתנה מרגע לרגע זה התיעוד הכי יפה שיש.
אם תציצו כאן, בעמודים הראשונים של האתר (יקח זמן להגיע אליהם) תוכלו לראות עד כמה השתנתי.
ואני חושב שלעמוד מאחורי מאמרים מפוצצים שמובילים אחריהם אלפי תגובות, לא זאת החכמה.
החכמה היא להיות מי שאתה. להגיד מה שאתה חושב, אבל תמיד לתת את הפן האישי שלך . את הטעימה הזאת ממך.

זהו,
סתם עוד מחשבה שמלווה אותי…

תגובות…