אחחחח , כבר הספקתי לשכוח איך אני נראה עם המדים שלי.
קמתי בבוקר באופן הכי סמלי הכנסתי את תג היחידה לכתפית של המדים.
הבטתי בכומתה , כבר הספקתי לשכוח איך זה לשים אותה על הראש.
מסדרי הדגל נראים לי כל כך רחקים והתדמית הצבאית שלי דיי הוזנחה.
הריי שכבר למעלה מחודשיים שלא נגעתי במדים …

הנעליים הצבאיות שלי ? וואי , בטח מלאות אבק, עוד מעט אגש לצחצחם לפני מחר.
מחר אוריד את מדי האזרחות ואעלה שוב על המדים הצבאים שלי… התגעגעתי לזה.

אתמול הקדשתי את כל הלילה למען המשמר האזרחי ולמען המשטרה.
בשעה עשר קיבלתי טלפון דיי נחמד:

הוא (אחד מהפעילים בעיר): דולב, איפה אתה?!
אני: וואי! שחכתי… אמממ אתה צריך שאבוא ואוציא את הצוות שלך למשמרת?
הוא: מה פתאום, יש פה את ע' … אני רוצה שתצטרף אלינו
אני: אממ יש מקום?!
הוא: בשבילך? תמיד יש!!! עוד עשר דקות אני מתחת לבית שלך , תרד
אני: טוב, רק תביא לי את הנשק הקבוע שלי

אחרי עשר דקות הם היו למטה.
נסענו לעבר הגן הגדול, איפה שכל בני הנוער יושבים. לאחרונה יש אופנה שכזאת שכולם מגיעים עם הרכבים שלהם ויש לנו שם הרבה בלאגן.
איך שהגענו ראינו אופנוען משתולל… נפל עלינו משמיים.
דיברנו איתו וכל זה וכולם התחילו להתאסף סביבנו.. אני עומד לי לשלוותי ומאזין לשיחה של החבר'ה של עם הרוכב ההוא ולפתע אני רואה כמה בנות מהשכבה שלי, אולי שנתיים לא ראיתי אותן
אני שומע אותן אומרות אחת לשניה: "הוא לא למד איתנו ? תראי איזה חמוד הוא". ואני עומד שם עם הנשק (החברה החדשה שלי) מסתובב עם הגב אליהן ומחייך.
הייתה שם התקהלות רבה, כאילו נפלנו עליהם מהשמיים … הקטע המצחיק הוא שלא הבנתי מדוע ההתקהלות, ראיתי מלא חבר'ה מהשכבה שלי והם עמדו שם כשעל פניהם ניכרת השאלה "הכיצד הוא מחזיק נשק. למה?!" את האמת זה גרם לי לקצת מבוכה..
אני לא אוהב שאור הזרקורים עליי.
בשיא מהבצעיות שבי עלינו בחזרה לניידת ונסענו לעבר מקום אחר, לראות ששם הכל בסדר.
את המשך הלילה העברתי במשרד של הקצין תורן, חבר טוב שנחלצתי לעזרתו ובניתי עבורו מצגת שאמורה לשמש בהרצאה לאחד ממפקדי המשטרה הבכירים בארץ.
נשארנו שם עד שש בבוקר… העיניים שלי שרפו כאילו פרצה בהן דליקה.
איך שהגעתי הביתה הסתערתי על המיטה, כאילו הייתה משאת נפשי. ישנתי הרבה שעות , עד שתיים בצהריים.
קמתי עם כאב ראש (טוב נו , לא שתיתי הרבה).
זהו, זה היה לילה נחמד